טל ואח' נ' קאמאו שיווק נעליים בע"מ ואח'

החלטה

להלן החלטתי בבקשה להורות על הטלת צו עיקול זמני:

העובדות הרלבנטיות לעניין:

המבקשים (או מי מהם) היו חייבים כספים למשיבות (או מי מהן), על יסוד פסקי-דין שניתנו לחובתם; מאוחר יותר הגיעו מי מהצדדים להסכם, לפיו תוקם חברה אשר תפעיל חנות לשיווק נעליים, תחום בו עסקו קודם לכן המבקשים.

חברה כאמור הוקמה ופעלה, אולם בין הצדדים התגלעו מחלוקות, אשר הובילו לנקיטת הליכים משפטיים שונים. במקביל לנקיטת הליכים כאמור פעלו המשיבות (או מי מהן) לגבות את החובות שחבו המבקשים (או מי מהם) מכוח פסקי הדין.

המבקשים טענו, כי במסגרת ההסכם לשיתוף פעולה והקמת החברה המשותפת – הסכם שתנאיו הועלו על הכתב – כלולה הוראה נוספת, לפיה את החובות שחבו המבקשים מכוח פסקי הדין ניתן יהיה לגבות (בערכי קרן) מתוך רווחי החברה החדשה בלבד. משהוראה כאמור לא הייתה כלולה בהסכם הכתוב, עתרו המבקשים בתובענה למתן סעד הצהרתי, וסעד כאמור ניתן; בפסק דינו מיום 15.5.2011 קבע ביהמ"ש כדלקמן:

"הכספים אשר נפסקו לטובת נתבעת 1 בתובענות אשר הגישה נתבעת 1 נגד התובעים בת.א. 154814/09 ובת.א. 154815/09 בבית המשפט השלום בתל אביב, ובגינם נפתחו שני תיקי הוצאה לפועל 01906487097 ו – 01906682095, ישולמו לנתבעת 1 ללא ריבית בהוצאה לפועל, ללא שכר טרחה ובערכי קרן בלבד, מתוך רווחי מיזם משותף אותו יזמו הצדדים דנן".

בסופו של יום, עוד בטרם ניתן פסק-הדין נגבו הכספים בלשכת ההוצאה לפועל, על כן עתרו המבקשים בתובענה להחזר כספי, במסגרתה הוגשה הבקשה להטלת צו עיקול זמני. בעיקרם של דברים, נטען שעל יסוד הוראות פסק-הדין על המשיבים להשיב למבקשים את הכספים שנגבו בלשכת ההוצאה לפועל. במסגרת הבקשה הועלו טענות באשר ליסוד ההכבדה.

בהחלטתו מיום 23.8.2011 ניתן על ידי כב' הרשם י' גבאי צו בדבר איסור דיספוזיציה ביחס לזכויות שונות של המשיבים אצל המחזיקים, המשיבים הגישו תגובה לבקשה למתן צו עיקול זמני, במסגרתה נטען, בין היתר, כי פסק-הדין שניתן שגוי והוגש עליו ערעור. כמו כן, נטען שהאחריות להפסקת שיתוף הפעולה במסגרת החברה המשותפת נעוצה במבקשים. לאחר מכן הוגשה תשובה לתגובה והצדדים הוזמנו לדיון; המשיבים נמנעו מלהתייצב לדיון, הליך של חקירה לא התקיים והצדדים הגיעו להסכמה לפיה החלטה בבקשה להטלת צו עיקול זמני תוכרע לאחר שיוגשו סיכומים בכתב.

דיון:

בשלב זה נדרשים המבקשים לעמוד במבחן ההסתברות של קיום סיכוי של עילת תביעה ראויה (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), 522). אני סבור שהמבקשים לא עמדו בנטל זה.

ראשית, פסק-הדין, הקובע את זהות הגורם שזכאי לכספים (וכפועל יוצא מכך נדרש להשיבם) היא המשיבה 1. לא ניתן הסבר מספק, מהי עילת התביעה כנגד המשיבה 2.

שנית, אין מחלוקת שעוד בטרם ניתן פסק-הדין נגבו מהמבקשים הכספים, במסגרת הליכים שננקטו בתיקי ההוצאה לפועל. לו סבורים היו המבקשים שיש למנוע מהמשיבות (או מי מהן) לפעול לגביית הכספים או לחייבן להשיב את הכספים, לא מצאתי הסבר מניח את הדעת מדוע לא פעלו המבקשים באופן מספק להביא לכך שסוגיות אלו תתבררנה אף הן בפני ביהמ"ש, כחלק מכתב התביעה (במידת הצורך, היה על המבקשים לעתור בבקשה מתאימה לתיקון כתב התביעה); בסופו של יום, פסק-הדין ההצהרתי ניתן ביום 19.5.2011, במועד המאוחר למועד בו נגבו זה מכבר הכספים. אין מקום להסיק, מההוראה האופרטיבית בפסק הדין (כאמור לעיל), כי במידה והכספים נגבו זה מכבר, חלה חובת השבה מיידית וחד משמעית, שאינה מותנית בבירור מוקדם ובקביעה משפטית, האם ההסכם (אשר לנוכח פסק-הדין כולל לא רק הוראות בדבר שיתוף פעולה אלא גם הוראה בדבר גביית החוב באמצעות רווחי המיזם המשותף) הופר על ידי המשיבות (או מי מהן) (אני סבור, כי גם אם מלכתחילה היה ההסכם כולל את ההוראה המתייחסת לגביית החובות, הרי שבמידה והיו המשיבות פועלות בכל זאת לגביית החובות בהליכי הוצאה לפועל, לא היה די בהצגת ההסכם ולא היה מנוס מלהתייחס בכתב התביעה לשאלה האם ההסכם אכן הופר על ידי המשיבות (או מי מהן) ולהראות שהמבקשים עצמם, שהינם צד להסכם, לא הפרו בעצמם את הוראות ההסכם). כמו כן, לא הונחה תשתית משפטית חד משמעית באשר לגורל החוב במצב דברים בו החברה המשותפת כלל אינה פעילה, שלא מחמת הפרה מצד מי מהצדדים להסכם (האם במצב דברים כאמור פטורים המבקשים מתשלום חוב משמעותי כאמור?). זאת ועוד, ככל שניתן לייחס להוראה המסכמת בפסק-הדין תוקף אופרטיבי, יש ליתן את הדעת לכך שיש השלכות לעובדה שהצהרה כאמור אודות תוכנו המלא של הסכם משנת 2009 ניתנת בשנת 2011, באופן שעשויים להיות מצבים לפיהם הפער בין הזמנים (זמן כריתת ההסכם והזמן בו נקבע מהו תוכנו המלא והמדויק) יוביל לכך שהוראות מסוימות בהסכם לא יהיו ניתנות לביצוע ככתבן (מבלי לגרוע מהזכות לעתור לתשלום פיצויים אגב הפרה של הוראות ההסכם וכיוב').

שלישית, המבקשים מבססים את התביעה על פסק-הדין, אולם הם נמנעים מליתן מענה מספק ומניח את הדעת להחלטה נוספת שניתנה על ידי אותו המותב, זמן קצר לאחר מתן פסק-הדין, במסגרת בקשה לחתימה על פסיקתא (בקשה שנדחתה) אשר כללה הוראה אופרטיבית בדבר השבת הכספים; בהחלטה כאמור מיום 14.8.2011 קובע ביהמ"ש בהאי לישנא:

"התביעה דנן ופסק הדין לא עסקו בנושא כספים שנגבו על ידי הנתבעות מהתובעים, אלא בשאלה מהו סכום החוב. ככל שלגרסת התובעים גבו מהם כספים ביתר, יפעלו בהתאם לדין להשבת כספים אלה".

החלטה זו פועלת לחובת המבקשים; מההחלטה כאמור עולה ברורות שאין עילה להורות על השבת מלוא הכספים שנגבו בלשכת ההוצאה לפועל, אלא אך את אותם כספים שנגבו ביתר – היינו, מעבר לקרן החוב (המבקשים, עם זאת, לא ערכו בכתב התביעה אבחנה בין רכיביו השונים של הסכום הנתבע).

כמו כן, עולה מכתב הסיכומים שהגישו המבקשים, כי עד למועד מסוים במהלכו נוהלה התביעה במסגרתה ניתן פסק-הדין ההצהרתי, היו הליכי ביצוע פסקי הדין שניתנו לחובת המבקשים מעוכבים. לא התבררו הנסיבות המלאות לפיהן בוטל צו עיכוב ההליכים, הליך בעקבותיו מומשו העיקולים, וההשלכות המשפטיות בדבר מתן החלטה לביטול צו עיכוב ההליכים, במהלך ניהולה של התביעה למתן סעד הצהרתי.

על יסוד האמור, בשים לב לעובדה שעלה בידי המשיבים להטיל ספק ניכר בצדקת התביעה, אין עילה להורות על הטלת צו עיקול זמני. הבקשה אפוא, נדחית. הצו בדבר איסור דיספוזיציה שניתן בתיק - מבוטל. באחריות ב"כ המבקשים לפעול למסירת החלטה זו אל הגורמים השונים אצלם נרשם הצו.

על אף התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי מקום לזכות את המשיבים בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד, וזאת בשים לב להימנעותם מלהתייצב לדיון אליו הוזמנו כדין (כל זאת על אף ההוצאות ששולמו למבקשים).

ניתנה היום, ו' כסלו תשע"ב, 02 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.